צרפת - חוויית סקי ראשונה באתר לה דו אלפ

חוויית הסקי המדהימה של הפעם הראשונה! המנוסים יוכלו להיזכר בערגה במפגש הראשון עם השלג, הרוח בפנים, המהירות. אלו שטרם התנסו בזה, יבינו מדוע צריכים גם הם להתחיל לגלוש - ויפה שעת אחת קודם...
מנחם גליק
|
תמונה ראשית עבור: צרפת - חוויית סקי ראשונה באתר לה דו אלפ
צילום: צחי לוי

יציאה לסקי בפעם הראשונה

סיפור הסקי שלי מתחיל במוצאי שבת של סוף ינואר בישוב שלח. יצאתי לחופשת הסקי הראשונה בחיי, בקבוצה של חבר'ה דתיים מכל העולם: מניו–יורק, לונדון, צרפת, דרום אפריקה, שוייץ ועוד. כמובן שהיתה גם חבורה של כ–20 ישראלים, מהביצה המקומיים בגבעת שמואל וקטמון בירושלים (למי שלא הבין – רוצו לראות "סרוגים"), שבאו לפגוש את אחיהם מהגולה ולגלוש איתם ביחד במשך שבוע – מי יודע, אולי בעקבות זה חלקם/ן ירוצו אחרינו לארץ...

אנו, הישראלים, עלינו על מטוס לכיוון ציריך ומשם לג'נבה (טסנו בשתי טיסות, משום שכך המחיר היה זול יותר). כבר מן האוויר נכנסנו לאווירה המתאימה, כשרואים את שווייצריה המושלגת מחלונות המטוס. מחוץ לנמל התעופה של ג'נבה, המתין לנו אוטובוס, בו נסענו אל עבר אתר הסקי לה דו אלפ (Les 2 Alpes או Le Deaux Alpes), אשר באלפים הצרפתיים. הדרך לאלפים הצרפתיים היתה מהממת ביופיה וככל שמתקרבים אל האתר, כך הנוף נעשה יותר ויותר עוצר נשימה.

השעה היתה כבר ארבע אחר הצהריים, אנחנו עדיין בנסיעה ורואים את האתר מרחוק - אני כמעט קופץ מהחלון, "יאללה, אני רוצה לכבוש את המדרון!", אמרתי לעצמי. הגענו לאתר, הכל סביב היה לבן. קודם כל, כמובן שפרקנו את מזוודות וקיבלנו חדרים, מה שלא הרגיע אותי בכלל. כל מה שעבר לי בראש זה "נו? מתי כבר מתחילים לגלוש?". הייתי כל כך נלהב ונרגש ומשום שזו היתה חופשת הסקי הראשונה בחיי, לא באמת הבנתי מה צריך לעשות בשלב זה ומי נגד מי - הייתי משוכנע שמיד עם ההגעה מסתערים על הרכבל...

מגיעים אל המלון ושוכרים ציוד

רוב הקבוצה, איתה יצאתי לחופשה, השתכנה במלון Aster, שבמהלך חודשיים בשנה (חודשים פברואר-מרץ) הוא מנוהל על ידי יהודי דתי, שמכשיר אותו, מה שמאפשר למבקרים מכל העולם להתארח בו, לעשות סקי וליהנות מאוכל כשר. אני ועוד כמה גולשים, שנרשמו לחופשה באיחור, ישנו במלון סמוך, הנמצא במרחק דקה הליכה משם, בשם Jam Session – מלון קטן (וזול יותר), בבעלותם של שני אחים איטלקים חביבים. היתרון בשני המלונות הללו הוא שהם צמודים לרכבל. לנו גם היה אינטרנט Wireless חינם במלון (רק בקפיטריה, לא בחדרים). השימוש באינטרנט במלון השני עלה כ-3 יורו ליום. לאחר ההתארגנות במלון, המשכנו לחנות השכרת הציוד. התור היה ארוך.

מרוב ההתלהבות והאדרנלין, שכחתי את כל הטיפים שקיבלתי שבוע לפני הנסיעה - הדבר הכי, אבל הכי חשוב בסקי, זה להצטייד בנעליים מתאימות ונוחות. פשוט אמרתי לצרפתי החמוד בחנות השכרה: “יאללה מיקו, סייז פורטי סיקס / פורטי סבן, וואט דה מטר – העיקר טו סטארט דה סקי...”. התוצאה - במשך יומיים כאבו לי מאוד הרגליים, בגלל הנעליים הלא מתאימות ששכרתי. למרות זאת, לא נתתי לזה לעצור אותי מלכבוש את המסלול! לאחר יומיים של גלישה, החלפתי נעליים. קיבלתי נעליים חדשות של "דולומיט", נראה לי שאני הייתי הראשון שנעל אותן. בהמשך הרגליים היו בסדר, ברוך ה'. שימו לב לטיפ חשוב – יש לכם פלטפוס? רוצו מהר לקנות מדרס לפני הנסיעה! אחרת, חבל לכם על הזמן ועל החופשה... ערב יום ההגעה עבר מהר עם צחוקים וקשקושים ויאללה לישון – על הבוקר כובשים את ההר!

המפגש הראשון עם המסלול - וואו!

התעוררתי בבוקר בקלות מפתיעה (מי ישן בכלל?). תפילה, ארוחת בוקר ונפגשים מחוץ למלון ליד הרכבל – שיעור ראשון. לפני תחילת השיעור אמרתי למדריך, שממש כואבות לי הרגליים מהנעליים ששכרתי. כאן נתן לי המדריך את הטיפ החשוב ביותר, שילווה אותי לאורך כל שבוע החופשה (ואולי מעתה והלאה בכל חופשת סקי בעתיד): "In order to be a good Ski – You must be Crazy". בסוף השבוע הוא יבין על איזה Crazy הוא נפל...

סידריק, המדריך המעולה, החליט ללמד אותנו הליכת שלג על מגלשיים - חשבתי לעצמי "את מי זה מעניין? איך זה יעזור לי בדיוק במסלול השחור?" ובכל זאת, במהלך חצי היום הראשון, תרגלנו את עקרונות הגלישה הבסיסיים למטה, כמו ילדים קטנים (וגם כי לא לכולם היה עדיין סקי פס). בצהריים עלינו כבר למעלה. מרגע שעלינו למעלה, תוך שנייה סחבק השתלט על העניינים, כך שבסוף היום, בעוד שהחבר'ה התלבטו אם לרדת ברכבל או בירוק עם סידריק, התחלתי לאבד סבלנות. כשסידריק התעכב, בגלל כל אלו שפחדו לזוז ופתחו סלופ ענק, החלטתי שזהו! נופפתי לסידריק לשלום ובלי ממש לדעת עדיין לשלוט במהירות יצאתי למסלול ירוק. נראה לי שזו הייתה הפעם היחידה שעשיתי בכזו מהירות את המסלול הירוק. אמנם בסוף ההתנסות הזו נספרו שלושה גולשים צרפתיים מרוחים על השלג, אך כמובן שזה לא היה בכוונה... האמת היא, שגם אני נפלתי פעמיים בעיקולים, אבל איך אמר סידריק: "מי שלא נופל – לא יהיה אלוף!".

מה אומר? התחושה היתה פשוט מ-ד-ה-י-מ-ה! המהירות, הגלישה, הרוח בפנים, המדרון הלבן, ההר. אין כמו תחושה של סקי בפעם הראשונה. כאשר הגעתי למטה, פשוט עמדתי חמש דקות וצרחתי בגרון ניחר: WoW, וואוו! WoW, וואוו! Woww, וואוו, Wowww, וואוו! – זר לא יבין זאת. המכורים יזכרו ברגע זה בפעם הראשונה בערגה. מי שעוד לא עשה זאת וקורא עכשיו – רוצו לעשות ותבינו.

בערב התארגנה שיחה מעניינת ואחר כך הלכנו, כל הקבוצה, לשחק באולינג, מנהג שהפך קבוע בכל השבוע. זה היה הזמן המתאים להרשים את בנות הקבוצה על המסלול, תוך כדי סמול טוק פה ושם... אחרי משחק הבאולינג יצאנו לאחד המועדונים הרבים שהיו סביב המלון (נראה לי שכל פאב מקומי שם הוא מועדון). רקדנו והקפצנו טקילות אל תוך הלילה (האמת היא, שחוץ מלעשות סקי, למדתי לראשונה בחיי להקפיץ טקילה). היתה אחלה מוזיקה, אנשים נחמדים, פשוט היה כיף. כך בכל ערב ובמועדון אחר.

על המסלולים ביום - במועדונים בלילה

ביום שלישי התעוררנו ליום מלא שמש – מושלם לגלישה! לפתע, בלי הודעה מוקדמת, תוקף אותי משבר קטן של חוסר בטחון (כי אתמול השתוללתי כמו מטורף בירוק). למרות זאת, שניים-שלושה סיבובים במגרש ההחלקה של בית הספר וסחבק כובש שוב את המסלול! המשכנו במסלולים ירוקים ואחר הצהריים סידריק הראה לנו עוד כמה מקומות יפים (וקלים) באתר. היום הסתיים מצויין. בערב היתה מסיבת קריוקי בחדר האוכל. אני שרתי ל"חוצניקים" את "אנחנו נשארים בארץ" וקיוויתי שכולם יבואו לכאן יום אחד. אחרי הקריוקי, בנוהל הרגיל: מסיבה והערב במועדון חדש.

היום הרביעי התחיל מצויין. את היום כבר פותחים במסלולים כחולים. למען האמת, מצאתי שהכחולים הרבה יותר קלים מהירוקים, כי הם רחבים ואפשר לעשות סלאלומים רחבים. הבטחון חזר אלי ובגדול, מדי פעם הרבצתי קצת מהירויות. אינני יודע למה, אבל בכל פעם שהייתי במסלול הירוק, התחשק לי פתאום לחתוך למטה, אל המדרון התלול – אל השחור ויאללה, להתחיל לגלוש. בערב הוקרן סרט, שלא ממש עניין אותי – הייתי כבר עסוק חזק בלקשקש עם כמה מהבנות. אחר כך הופ – שוב למועדון הקרוב.

היום חמישי – כמו כל השבוע עד שלב זה – היה יום שטוף שמש. המסלולים הכחולים כבר החלו לשעמם אותי, אבל אז סידריק הודיע שהוא לוקח אותנו עד לפסגה! אחר הצהריים לקחנו את הרכבל עד למעלה, אך כמעט עד לפסגה, משום שלפתע החלו לנשב רוחות חזקות. עצרנו ב"רכבלון" אחד לפני. למרות זאת, הנוף למעלה היה מדהים ועוצר נשימה! רוחות חזקות מנשבות בפנים - הנה אני בא! התחלנו בכחול יחסית קשה. סידריק הזהיר שההתחלה תהיה קשה – האומנם? סחבקיקו מרביץ את הכחלחל בקלילות ונהנה מכל רגע. אך, איזו הרגשה! מדי פעם עצרתי לצלם - הנוף היה נהדר מרהיב. כך הגענו בגלישה עד למטה. ערב זה היה חופשי, כלומר - מיד למסיבה!

אגב, כאן המקום לציין את המסלולים המושקעים והמתוחזקים היטב באתר. בכל לילה משטחים ומהדקים את השלג וגם הרכבלים ראויים לשבח.

ביום שישי התעוררנו ליום מושלג במיוחד. בחוץ השתוללה סערת שלגים ואנחנו חשבנו שיום הסקי הזה יבוטל. למרות זאת, עלינו בבוקר על ציוד וכמובן שסידריק המתין לנו בשעה הרגילה - "אז מה אם קצת קר?", הוא שאל. למרות הסופה החזקה, עלינו עם סידריק לכחול קל. בהפסקת הצהריים, כל הקבוצה שלי כבר החזירה ציוד - השלג היה כבד והערפל מאוד הפריע, עם ראות עד 3 מטר בקושי. ומה איתי? עליתי עם ה-Instructor לשיעור פרטי. עשינו מסלול כחול, חבל שאחד הגולשים האירופאיים נדבק לי ל-Curves. התוצאה - נפילה.

הגענו למטה. סידריק שאל אם יש עוד זמן לעוד פעם (השבת נכנסת בעוד שעתיים) - ברור שכן, יאללה לרכבל! פה התחיל המשבר. עד כה לא נפלתי יותר מפעם וחצי רצוף במסלול, בכל השבוע. רק התחלנו, אני עוקב אחרי ה-Curves של סידריק ולא יודע איך - בום! מרגיש את השלג באף... מתרומם, ממשיך ו... בום! פעם שנייה... מתחיל לאבד ביטחון, מה קרה למאסטר? שלוש, ארבע, חמש נפילות במסלול. מה קרה? צעקתי לסידריק, שאני לא יודע מה קרה לי, זה לא אני, אני מיואש... סידריק עמד וציחקק ורק אמר, תוך כדי צחקוק, שאני צריך לעמוד ולהמשיך לעקוב אחריו. איכשהו, בסוף, הכחול נגמר. ירדנו למטה בירוק, אותו אני כבר מכיר בעל פה. היתה פרידה מרגשת מסידריק והמשכנו משם להתארגן לשבת.

עונג שבת כיפי לסיום

השבת הייתה כיפית במיוחד. ביום שישי קנינו כל החבר'ה קצת בירות ואלכוהול, כדי שיהיה עונג שבת. אחרי האוכל, התכנסנו כל החברים בלובי. אחד מהם החליט לקחת אותי כפרוייקט ובכל פעם שפתחתי את הפה להריץ קצת דאחקות, הוא הושיט לי כוסית ואמר "אתה לא ממשיך לדבר, עד שאתה מסיים". חמש או שש וודקות עם ספרייט לאחר מכן והראש שלי כבר היה בעננים. הפעם אחרונה שהשתכרתי היתה בכיתה י"א, לפני 11 שנים. היה סיום מוצלח לשבוע מושלם, גם אם זה קצת דפק לי את הראש: סיפרו לי שהייתי לגמרי שיכור ויצאתי החוצה כדאי לגלוש מהפסגה...

הלכתי לישון מאוחר והתעוררתי בבוקר עם הנגאובר מטורף. הראש התפוצץ, בקושי הצלחתי להתפלל, לא נורא – חופשה יש פעם בשנה. זהו, כבר מוצאי שבת. התחלנו להבין שנגמר והדיכאון החל לחלחל, למרות שהכיף עדיין עוד לא נגמר. בצאת השבת הלכנו להחליק על הקרח. זה היה ערב נחמד. כל החבר'ה על מגרש ההחלקה, קצת מלחמות שלג, צחוקים וכיף.

ביום ראשון בבוקר כולם החזירו ציוד וחלק מהאמריקאים אף עלו כבר לטיסה. בזמן שנותר לנו באתר, התלבטנו בין שתי פעילויות שאפשר היה לצאת אליהן: מצנח רחיפה או סיבוב בעיירה. לבסוף, ירדנו לסיבוב רגלי בעיירה, בפעם ראשונה השבוע. שוטטנו לנו בין החנויות וקנינו קצת מתנות ומזכרות. בצהריים נכנסנו לאחד המקומות לשתות שוקולדה חמה ומהבילה, עם קצפת מדהימה. רגעים אחרונים של חופשה... בטיסה חזרה העצבות החלה מחלחלת עמוק. תמונות אחרונות עם החברים ונגמר.

זו פשוט הייתה חוויה מדהימה וללא ספק השבוע המדהים בחיי. אינני יודע כיצד אצליח לחזור לשגרה. מה שכן, אני מבטיח לעצמי שמעתה, בכל שנה, חודש פברואר כבר משוריין!

לתחילת הכתבה

יעדי הכתבה

סגור
×